עיבוד של סצינות כואבות מתוך מערכת היחסים שלנו -

שמתי לב שבזכרונות שמאוכסנים בי בהקשר לאמא שלי, יש כמה סצינות ממערכת היחסים שלנו ששבות ועולות ומעלות בי כאב.
אני משחזרת אותן בתודעה שלי בלופים, ולא מצליחה לשנות את העמדה הרגשית שלי מולן. אני כמו "ננעלת" בתחושת קרובנות, ו(ה)אשמה, ולא מצליחה להרחיב את נקודת המבט. 

הרחבת נקודת המבט היא המפתח. וזה התאפשר לי כשנעזרתי בכלים של הרחבת התודעה, כמו: 'העבודה' של ביירון קייטי, 'וויס דיאלוג', קונסטלציה משפחתית ועוד. בעזרת כלי הרחבת התודעה יכולתי לחזור לסצינות ילדות מכאיבות מולה, ולהבין אותן מתוך נקודת מבטה של אמא שלי.
בסופו של דבר נפתחה לי גישה לפרספקטיבה של מבט-על, שאפשרו לי להבין את החשיבות של אותן נקודות ציון לדרך שלי. 

הכרה ברגשות, בחסכים, בעוולות, בפגיעות - 

דרך לימוד המפה שלי, הצלחתי להבין בבהירות מה היו הצרכים שלי שלא נענו בקשר איתה, והחסכים אותם סחבתי משנות ילדותי;
הבאתי הכרה לעצמי. למה שנחסך ונגרע ממני. לבור שקיים בי מאז, ולאיך הוא מנהל אותי בהמשך חיי הבוגרים.
והכרה גם לה - על כך שנתנה לי את כל מה שהיה ביכולתה לתת, ועוד. על מה שלא היה באשפשרותה להעניק, או להבין.
על הקושי שהיא חוותה מולי, ועל הקושי שהיה לי להבין אותה.
יכולתי להתאבל במלאות, לעבור דרך רגשות הכואבים של הכרה בחסך - אבל באופן שמחזיק גם את ידיעת חוסר האונים. את הקבלה של המציאות. 
הכרה זו, כשהשלימה את המהלך - יכלה להפוך לחמלה רבה, לשתינו. ולמערכת היחסים שלנו.

לקחת אחריות על החסכים שלי - 

חלק חשוב בתהליך היה הכרה בחסכים שלי. לא פשוט לשנות את המבט המאשים הממוקד בחוץ, למבט שמתבונן פנימה - בכאב ובפגיעות של עצמי. לא פשוט להתבונן בצרכים שלי, בחולשות שלי, בנזקקות שלי. ולראות מה מהם לא קיבל מענה. בלי להאשים. 
מרגע שבבגרותי זיהיתי את החסכים הקדומים שלי, התאפשר לי לגשת אליהם מעבר לנהר הזמן. 
לעשות מעין "ריפוי עבר", על ידי כך שהווייתי הבוגרת, תגיש ריפוי להווייתי הילדית. 
אני חושבת שאין מנוס מלהבין שחלק מהחסכים הילדיים שלנו לא יקבלו מענה בעבר, אלא יושלמו כחלק מתהליך הגדילה וההבשלה שלנו.  יצאתי בסקרנות לבדוק איפה ואיך אני יכולה להשלים עם הבורות (ולפעמים: למלא אותם).

למדתי להיפתח להכרת תודה -

ככל שתהליך הריפוי של מערכת היחסים שלנו הלך והתקדם, יכולתי להיפתח לראות כמה ברוכה הייתי, וכמה הרבה קיבלתי מאמי. נקודת ציון חשובה עבורי, היתה להקדיש תשומת לב להכרת תודה. לעבור על מערכת היחסים שלנו במבט שונה מזה שהייתי רגילה אליו, של קורבנות והאשמה.
נפתחתי לראות את התשתית הנפלאה והאוהבת שקיבלתי. את "הטוב ביותר" שהיה באפשרותה לתת, שנתנה בכל ליבה. 
הפסקתי להיות מרירה, קורבנית ומאשימה.

שנים אחר כך, הבנתי שהסצינה הזו היא מקור עוצמה ביוגרפי. אני הילדה שקמה נגד האבא הזועם שלה ושמה לו גבול. הרגשתי כמה כח ותחושת מסוגלות אני שואבת מהסיפור הזה. הסצינה הזו נסכה בי ביטחון שאני לא מתקפלת גם בפני סמכות גדולה ומפחידה.

בחלוף עוד כמה שנים, בסדנת התפתחות-אישית כלשהי, חזרתי לאותה סצינה, ומצאתי שיכבה נוספת מתחת לכח ולעוצמה שחוויתי כשהכיתי את אבי. מצאתי שם את הגרעין העדין והפגיע שלי, שנמצא הרחק הרחק מתחת לשריון הקשוח והעוצמתי, וזיהיתי שזו האני האמיתית. הבנתי שהסצינה האלימה גרמה לי להזדהות עם מפגן כוחני ששימש לי הגנה, במקום לחוש את ההוויה העדינה והפגיעה שלי. ושהדפוס הזה מרחיק אותי מעצמי.

לפני זמן לא רב, משום מה, שוב חזרתי לאותה סצינה. כבר קילפתי כל כך הרבה שכבות של סיפורים ממנה. את סיפור הקורבנות; את סיפור העוצמה; את סיפור העדינות שנפרצה וחוללה. ובפעם האחרונה שעלה, מתחת לכל אלה, חזרתי כמה דקות אחורה, לפני שחטפתי, ולפני שהחטפתי. ראיתי את הנערה הפרוג'קטורית שפשוט רוצה לכוון ולהדריך. שרואה שם משהו שנסתר מעיני האחר. משהו שיכול לעזור, וזה כל כך בוער בה, זה חזק ממנה. אבל היא לא מקבלת הכרה, ולא מקבלת הזמנה. וסופה לדחוף את האף שלה ולחטוף.

על זה עוד לא התאבלתי.
על חוסר ההכרה וחוסר ההזמנה, שזה מקום כל כך מהותי ופגיע בהוויה הפרוג'טורית שלי. תכלית חיי.
ובאותו רגע - נאלצתי להתמודד, לא רק עם המכה, אלא יותר מזה: עם הדחיה של התכלית שלי.

האלימות שהגיעה אחר כך, הסתירה מעיניי את הרגע הזה.
סוף סוף, במרחק 30 שנה, נתתי לעצמי הכרה על הכוונה הטובה שהיתה לי.

חמלתי את עצמי של אז - על חוסר היכולת שלא להתערב.
וגם התמלאתי הבנה וחמלה לאבא שלי, המניפסטור, על ההפרעה שהוא חווה לתנועה שלו; ועל הצורך שהיה לו לבצר את הגבולות שלו ולזעום עליי כשפרצתי אותם.
ועם הבכי וההכרה השתחרר עוד גוש של כאב מהסיפור הזה.